ציטוטים

אנו תופסים מחבלים. אנו גוזרים עליהם מאסר עולם. אנו מאכילים אותם ומאפשרים להם ליהנות מכל הזכויות המוזכרות באמנת ג'נבה. ואז, אנו משחררים אותם בתמורה לכמה ישראלים, ולפעמים אף עבור שבויים ממדינות זרות. אין דבר בעולם אשר יבטיח בצורה טובה יותר את המשך רציחתם של יהודים בעתיד.

אין לשחרר מחבלים. אף לא צריך לכלוא אותם. תופסים אותם, מתחקרים אותם, ואז הורגים אותם. זו היהדות. וזו הרחמנות. אינכם מאמינים? שאלו את הוריו של כל יהודי אשר נרצח על-ידי מחבלי אש"ף.

הכלל הוא: אותו צבא, עם אותו נשק, ינצח או ינוצח לא על פי נשקו, אלא לפי רצון ה'. ולכן לא השטחים ועומק האדמה שיש מול התקפת האויב יקבעו את התוצאות, אלא תשובה ובטחון בה'. ואותו אדם לאומי שאינו בוטח בה', לא יצליח גם אם לא יחזיר שעל של אדמה לאויב, אלא אם כן יבטח בה'.

הקב"ה מביא את הגאולה לעם ישראל בשתי דרכים. אם יזכו, הוא מביאה חיש מהר, "היום אם בקולו תשמָעו", ללא יגון וללא חבלי משיח. ואם לא זכו, באה הגאולה רק "בעתה", כאשר יגיע הקץ. ויש הבדל מהותי בינה לבין הגאולה של "אחישנה", לא רק בזמן אלא גם ביסורים, מכיון שכל סיבתה של גאולה "בעתה" אינה בגלל מעשים טובים ותשובה, אלא כדי לקדש שם שמים המחולל על ידי שפלותם של ישראל, ולכן הגאולה באה, אבל היא באה כרוכה בעונש המגיע לישראל. שאין מנוס ממנו אלא בתשובה אמיתית ושלמה, כי חמתו וחרון אפו של מלך מלכי המלכים הוא, ומרדנו בו.

עלינו להפסיק את תהליך החילון המטורף ולעצור את הבריחה מעצמנו ומאלוקינו. איננו עם ככל העמים, החיים על פי כללי הדדיוּת כגון הסכמים, פשרות ובגידות. אילו לא הייתה הבטחה אלוקית וקיומנו היה תלוי בבעלי ברית וברצונם הטוב של אויבינו — לא הייתה תקווה לעתידנו.

לעולם לא יהיה שלום בינינו לאויבינו. הם לעולם לא יסכימו לשום פשרה במאבק שהם רואים בו מלחמת קודש על ביתם ש"נגזל" מהם, ולא יסתפקו בפחות מחיסולה של מדינת ישראל. אין כל תקווה לחיות אתם בשלום. עלינו לעסוק לא בהזיות של שלום אלא במאבק על עצם קיומנו. בסופו של דבר תעמודנה אומות העולם לצדם של אויבינו.

אתם רוצים פתרון יהודי ומובטח? עזבו את הגוי. לא ממנו תצמח הישועה. הפתרון הוא ביטחון בה' וביד החזקה של צה"ל, הצהרה כי צה"ל יישאר בחלק של לבנון, שהוא חלק בלתי נפרד מארץ-ישראל המובטחת, ושעל כל פגוע בצה"ל – יגורש כפר שלם של ערבים צפונה. ועוד – התרת מוסרותיהם של חיילינו, כבלים שהפכו אותם לשק אגרוף. מה יאמר הגוי בוושינגטון? "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו".

לעיתים נראה כאילו ההיסטוריה נעצרת לרגע כדי לתת לאנושות הזדמנות אחרונה לתפוש את חומרת המצב ולבחור דרך שתרחיק אותה מאסון מתקרב. יש רגעים בהם הֶבזֵק של התבוננות מעמיקה ומבט חטוף אל תוך העתיד המתקרב פותחים לנו את הדרך לקחת את גורלנו בידינו ולהציל את עצמנו.

אם נקפוץ קדימה באומץ ובתעוזה ההכרחיים, יברכו אותנו על כך הדורות הבאים. מצד שני, אם נהסס ונפקפק, אנו עלולים לשאת עול כבד על ליבנו עד סוף ימינו.

למה שערבי מחבל לא ינסה לרצוח יהודים כאשר הוא מכיר את חסדם ורחמנותם המטופשים והאוויליים של היהודים, כאשר הוא יודע, כי אף אם ייתפס יקבל לכל היותר מאסר עולם, אולי פעמיים מאסר עולם, אולי גזר-דין כזה שלוש פעמים מאסר עולם, אבל בחילופי שבויים יצא לחופשי, יצא חופשי כדי לרצוח עוד יהודים?

הוי עם נבל ולא חכם, עם חולה. אילו דיו היו הימים וכל מקווי מים, ודיירי הארץ סופרים ורושמי רשימות – לא היה מספיק לכתוב ולפרש את מושגיו ומחשבותיו המוזרים של העם הזה. שמעו שמוע ובכה תבכו.

מי שאינו ראוי לאיצטלא דרבנן ומתעטף באצטלא זו, ונוטל את השם של תלמיד חכם שתורתו אומנותו כאשר אינו ראוי לכך, רק כדי להתחמק מקיום מצוה של מלחמה לקדש את השם ולנקום את נקמתו ולעזור לישראל מהצר הבא עליו, שופך דמים הוא וגדול עוונו מנשוא. כך אמר הרמב"ם על מי שמצוּוה להילחם: "אם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל". ואם כן, מה נאמר על מי שמחויב להילחם ולא לחם כלל.

פעמים עלינו להשתיק את "קול יעקב" רק באופן זמני ולענוד את "ידי עשיו" למען כבוד ישראל, למען הגנת ישראל. ולמי שטוען שזאת אינה הדרך היהודית נענה: ממתי יש מצווה להיות מוכים ומיוסרים? כשיורקים עלינו – זה נקרא קידוש השם? להפך. זה חילול השם וחילול כבוד ישראל. פורעים תוקפים בית כנסת? על בית הכנסת לתקוף את הפורעים. אם בריונים מכים יהודי, יהודים ילכו לחפש את הבריונים. זאת הדרך היהודית, זאת הגאווה הנכונה. לא גאווה חיצונית, שקרית, אלא גאוות העם, גאוות האחווה.